למידה מעגלית
27/12/2011
זה עתה התחלתי ללמוד שיאצו בפעם החמישית. דרך שהולכת ומעמיקה ושאליה הוּבלתי בלי דעת, כל-כך שלא כהרגלי. לפגוש מחדש את השיאצו כשאני מתלווה לאנשים חדשים שבאים בשעריו של הדוג'ו לראשונה זה לגלות מחדש את דרכי, כל פעם בנקודה אחרת על ציר הזמן. ולהזכר בחוויה שלי אז, כשהתחלתי את צעדיי הראשונים בעולם המגע.
בעולם השכלתני שבו גדלתי, חייתי בעיקר בתוך הראש שלי; אני יכול לומר בדיעבד שלא ממש ידעתי שיש לי גוף. כלומר, ידעתי, כמובן, אבל לא מבפנים. בחוויות השיאצו הראשונות שלי מה שתפס אותי הכי חזק הוא התגלית של הגוף שלי כפי שהשתקף לי מבפנים כשמישהו נשען עליי. בעצם ההשענות הזו יכולתי לפגוש את עצמי נטו באופן שלא התרחש לבד. וגיליתי שבתוך החוויה הגופנית הזו הראש שלי והנפש שלי יכולים להרפות, שאני יכול להתמסר שם התמסרות מלאה שכמותה לא הכרתי. מאוחר יותר מורי וחברי עישי תרגם לי את זה למלים: האפשרות לחרוג מהגיהנום של ציר החיים ולהפתח לציר היצירה, לדרך הלב. קיבלתי מענה עמוק למשהו שהיה חסר לי כל-כך, ואפילו לא ידעתי.
באותה שנה א' ראשונה שלי חוויתי לפתע את זרימת הצ'י בשיעורי צ'י קונג של נירה. איזו תגלית. אני זוכר את עצמי הולך אחר-כך ברחוב, שיכור ולא מיין, עם תחושה של הרחבת מעגל האנרגיה מעבר לגבולות הגוף הפיזי שלי, עם התודעה שלי מעליי, מאחוריי ומצדדיי. כמה מאוורר ומרווח את הלב! כמה טוב לי שנפלה בחלקי הזכות להכיר לאנשים אחרים את האפשרות הזו.
בדוג'ו פגשתי את גילי, שהפכה לאחות-לא-ביולוגית עבורי, מתנה גדולה בפני עצמה שקיבלתי עם תחילת הדרך הזו. יחד למדנו שיאצו בשעות רבות של תרגול והתוודענו לכח ההשפעה שלו – דווקא בעבודה המגששת של שנה א', בה מחפשים טכניקה ומגלים גוף, הצלחנו לחוות עומקים באיזור לא מוכר של תודעה, בין עירות לחלום, טריטוריה פחות מוגנת וקרקע פוריה לתובנה.
יש גם תסכולים בדרך. אני חושב שלקח לי לפחות סמסטר ממש, אבל ממש, להשען על מישהו אחר. עד שזה לא קרה לא ידעתי שאני לא מרפה עד הסוף. שיעור לחיים בכלל? בטוח! לא לפחד להכאיב, לא לפחד מדחיה… לשכוח מ"עצמי" ומה"סרטים" שלי. פעולה שלא מתוך מאמץ, עשיה באי-עשיה… והרי לי קואן מעשי מאד. ובשנה ב': האם אי-פעם אצליח לעשות טיפול זֵן שיאצו בלי שזה יגרום לי ולמי שתחתיי נזק בלתי-הפיך? ואיך לעזאזל מחברים בין אבחנת הגב לאבחנת הבטן לתשאול ללשון לטכניקות הנלמדות לכדי טיפול אחד, תחום בזמן, ועוד כזה שיהיה ממוקד ויעיל? איך משלבים בין הגישה של מוטקה לבין הגישה של עפרה, מוריי, שכל-כך שונים ויחד עם זה כל-כך מחוברים? ואיך לא נוטשים את הדוג'ו בתחושת כשלון אל מול יכולת האבחנה והטיפול של הצמד הזה? שאלות של "גיל ההתבגרות" שמובילות חזרה אל הפשוט: כאן ועכשיו, עשיה בפחות מאמץ, התכווננות להרפיה מהציפיות והדרישות כדי שהחסד יתגלה דרכי ועבורי, ומה שצריך לקרות יקרה.
שיעורי שיאצו ממשיכים למלא אותי בהתרגשות ובתחושת חסד – ההתכנסות הנדירה הזו של אנשים בתוך בועה של התכווננות: ללמוד איך לגעת באחר נכון וטוב. וכמה מרגש לראות את העיניים של התלמידים נפקחות לרווחה, את ההויה הגופנפשית שלהם משתנה עם ההתאזרחות שלהם בעולם המגע. ובהוראה, כמו בטיפול, אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי לגעת באחרים ולהיות שם כמאפשר דרך תוך כדי המשך פרישת הדרך שלי.
סתיו
27/02/2011
ימים אלה הם ימים ראשונים של סתיו, וקשה להימנע מלהשוותם לימי הקיץ הארוך, ההביל והכבד שקדמו להם. נדמה היה שהקיץ הזה יהיה אינסופי, והנה הוא כבר חלף ואיננו – גם אם השאיר חותם בזיכרון. הימים הקרירים, האוויר היבש, החושך שמגיע מוקדם יותר ואפילו כמה ממטרים לא משאירים מקום לספק. הלילה התרפקנו אני ואנשי צוות השיאצו של סמסטר האביב על תמונות מהשיעור האחרון, שהיה לא מזמן אבל בעונה אחרת, עם יותר משמץ של נוסטלגיה; באיזו מהירות ההווה נעלם ונותר כעבר, לא יותר מחותם-זיכרון. הסתיו, שמסמן את תחילת הסוף של המחזור השנתי, הוא גם התחלה חדשה של שנת לימודים, עם תלמידים וצוותים חדשים בכתות השונות. גם אם התבניות הן תבניות מוכרות ונדמה לנו שאנחנו יודעים מה הולך להתרחש בכל כתה על-סמך ניסיון העבר ותכנית הלימודים – הרי שבעצם הכול חדש ולא ידוע. כולנו יודעים זאת, אבל מרבים להתנהל כאילו העבר מנבא את העתיד לבוא.
בני אדם (ובעצם בעלי חיים בכלל) נולדים עם יצר קיום, ויצר זה מוליד בנו חיפוש קדחתני אחר חוקיות. בתוך המציאות המשתנה ללא הרף, שאין אנו שולטים בה, אנחנו מבקשים לדעת איך להתנתב כדי שנמשיך לחיות ולהרגיש טוב, תוך כדי הימנעות מסכנה ומכאב. אנחנו רוצים לדעת מה קורה כאן בחיים האלה ובעולם הזה. ואכן, כשילדים מתפתחים הם מתייחסים בסקרנות ובחקרנות אין-קץ לכל מה שמסביבם: "העלים האלה כל-כך יפים! עכשיו אשים אותם בפה", אומר לעצמו הילד לפני שהוא מכניס לפה חופן של עלי סרפד, וכך לומד שמה שמוצא-חן למראה יכול להיות מאד לא נעים בפה (ועוד כשאבא מגיב בבהילות להוציא החוצה את מה שהוכנס). בפשטות זהו האבטיפוס של הדרך שבה אנחנו לומדים מה כן ומה לא, מתי ואיך וכיצד. החיפוש אחר חוקיות ותבניות נועד לשמר את חיינו וגם מספק לנו תחושה של רצף בזמן, זהות יציבה, שייכות ומשמעות. קשה מאד – אולי אי-אפשר – להרפות לתוך אי-ידיעה, להשתחרר מתבניות וזיכרונות העבר מבלי לחוות אי-נחת וחרדה. הפרדוקס הוא שהיאחזות מוגזמת בתבניות של ידע וזיכרון משמעה להלביש על המציאות את מה שהיה, ובמובן זה מונעת מאתנו להשתנות בהתאם למציאות המשתנה, להקשיב לחיים, להיות ולחיות.
וילפרד ביון, פסיכואנליטיקאי בריטי יליד הודו, המליץ למטפלים להיפגש עם מטופליהם ללא תשוקה וללא זיכרון[1], כלומר להיות במצב תודעתי שמנקה ידע תיאורטי, מידע קודם על המטופל ורצון לרפא או לשנות אותו. אני זוכר שבתחילת ההתמחות שלי בפסיכולוגיה נהייתי מבולבל כשמטופל הגיע אחר מאד לפגישה באותו השבוע מאיך שהוא היה בפגישה הקודמת. הוא היה במצב רוח אחר והדברים שאמר היו אחרים, והוא "הרס לי" את תכנית הטיפול שהכנתי. המדריכה שלי הציעה לי להתייחס לכל מפגש עם מטופל כאילו אני פוגש בן אדם חדש בפעם הראשונה. רק כך אפשר לפגוש את הדברים כהווייתם ולהיענות להם. מאוחר יותר, עם חשיפתי לעולם הרפואה המזרחית, סגרתי מעגל בהתקלי באתוס העשיה באי-עשיה של הטאו[2], הזהה במהותו.
זה לכאורה פרדוקסלי – ללמוד, להתעצב ולהתביית על מטרות לאורך ההתפתחות רק כדי לעשות עבודה של התרה, להרפות מהידע, הציפיות והשאפתנות על-מנת לפגוש את הדברים כמות שהם. למעשה, כדי לפגוש את הדברים כהווייתם אנחנו לא באמת מוחקים את האנושיות שלנו, על הסיפורים והתבניות שבלבנו, אלא מנסים לשים את כל מה שמרעיש ומערפל את החושים בסוגריים. מה שרלבנטי מתוך מה שבסוגריים יעלה ויצוף לפי הצורך אם העיניים, האזניים, העור והלב שלנו יסכימו להפתח לעולם באופן נקי, בלי דעות קדומות. אמנם הדבר כרוך ביכולת להכיל אי-נחת וחרדה, אך ברגעים בהם אפשר להיות במצב צבירה שכזה אנחנו חיים באמת ומצליחים באמת לפגוש את המציאות – ובכלל זה את מי שבא אלינו לקבל טיפול – במובן הספונטני, הישיר והמותאם ביותר.
גם הסתיו הזה, שנושא שם זהה לסתווים קודמים, מעולם לא נפרש קודם לכן. עד היום לא ירד די גשם, הימים החמים שבו רבים, ועולות דאגות – האם גם השנה תהיה בצורת? האם ההתחממות הגלובלית המפחידה נותנת את אותותיה? מתי יגיע החורף? אם נלכד במחשבות משוות אלו, התקועות בדמיונות עבר ועתיד, אנחנו עלולים להפסיד את האפשרות להיות, עכשיו – להווכח שהכל בסדר ושלם כמות שהוא גם אם לא לזה ציפינו, להיות בתוך החיים ולהענות להם בזמן היחיד שבו הם מתקיימים – כעת.
בית
31/03/2010
שמי ישי גרשון, ובאתר זה מוצגות גישתי המקצועית ואופנויות הטיפול שאני מתמחה בהן: שיאצו ופסיכולוגיה קלינית, ביחד וכל אחת לחוד.
למטה מופיעות מספר שאלות ותשובות, אשר נותנות מושג לגבי ראיית העולם שלי והאופן שבו אני מטפל. הנושאים זוכים לפירוט בדפים הבאים.
מהו שיאצו?
שיאצו הוא טיפול במגע, שמקורו ביפן, ואשר בכוחו לשמר את הבריאות, להרגיע ולספק הפוגה לגוף ולנפש ממתחי היומיום. מנסיוני, הוא יעיל במיוחד בטיפול בתסמינים אורתופדיים, בבעיות במערכות העיכול והנשימה, בכאבים שונים, בתסמיני מחזור ובמצבי דכאון וחרדה. הטיפול כולל לחיצות באיזורים שונים בגוף ומתיחות, כשהמטפל משתמש באגודליו, בכפות ידיו, באמותיו, בברכיו וברגליו במהלך הטיפול. המטופל* נשאר בלבוש מלא והנו שותף פעיל בטיפול, שאורך כשעה.
מהי פסיכותרפיה?
פסיכותרפיה היא טיפול באמצעות שיחה. בטיפול כזה נפגשים ומנסים להבין יחד מה מקשה על המטופל, כאשר הדו-שיח משמש ליצירת שינוי. המפגשים הטיפוליים הם מקום שבו אפשר לחשוב ביחד ולהתייחס לרגשות, לחלומות, לזכרונות, למחשבות ולאופן שבו המטופל חווה את עצמו ואת העולם. הקשר הטיפולי מצייד את המטופל בכלים חשובים להתבוננות על הדרך שלו ומסייע לו במימושה.
במה דומים ובמה שונים טיפולים בפסיכותרפיה ובשיאצו?
במקור השיאצו הוא טיפול שיש בו מגע פיזי, בעוד שבפסיכותרפיה אין מגע כזה. הבדל זה יצר שיטות טיפול שונות, האחת במגע גופני והשניה ב"מגע" רגשי ומחשבתי, ביצירת קשר. ואולם שתי הגישות רואות במפגש בין שני אנשים, שבהם האחד מתכוונן לצרכי השני, פתח לריפוי הנפש והגוף. בנוסף, שתי הגישות מאפשרות התייחסות לאדם כמכלול אחדותי של גוף ונפש.
האם אפשר לשלב בין השניים במסגרת טיפול?
כן, אם כי השילוב הוא סוג טיפול שלישי ונפרד משיאצו קלאסי ופסיכותרפיה מסורתית.
דוגמא לשילוב שכזה:
למשל, אדם שמגיע לטיפול עם פריצת דיסק בגב. בשיאצו ניתן מענה לכאבים הגופניים, ובשיחה אפשר בהדרגה להבין את המקור של פריצת הדיסק, שמקושר (במקרה הספציפי) בין היתר ברגשות ובחוויות של המטופל בתקופה משברית בעבר. כך, ההתייחסות למצוקה הפיזית היא רב-שכבתית.
איך יודעים למי זה מתאים?
כדי להגיע למסקנה האם לבחור בשיאצו קלאסי, בפסיכותרפיה מסורתית או בשילוב נדרשים מפגשי היכרות. באמצעות היכרות ראשונית, הכוללת הבנה של סיבת ההגעה לטיפול, יכולים המטפל והמטופל להחליט יחד מהי אופנות הטיפול המתאימה ביותר. באופן כללי ניתן להציע כי טיפול משולב מתאים לאנשים הסובלים מקשיים גופניים, אבל גם להפך: לאנשים שאינם מחוברים כל-כך לגוף שלהם.
איזה יתרון יש לשילוב שאין בכל אחד בנפרד?
היתרון המרכזי הוא הרחבת האמצעים הקיימים לטיפול הן בגוף והן בנפש, במקביל ובאופן אינטגרטיבי. בסופו של דבר הגוף והנפש שלנו כרוכים זה בזה והחוויה השלמה של עצמנו כוללת את שניהם.
זה נשמע כמו דבר חדש ומיוחד. גם שיאצו וגם פסיכותרפיה הם דרכי טיפול מוכרים, אבל השילוב בין שניהם, האם זה רציני?
אני מציע שילוב של פסיכותרפיה ושיאצו לאחר שנים ארוכות של הכשרה מקצועית והסמכות בשני התחומים. הרעיון להציע שילוב שכזה נוצר מתוך הנסיון שלי בטיפולים מסוימים, שבהם הבנתי שיש צורך להתיחס לחלקים השונים של החוויה – הגופנית והנפשית – כדי לתת מענה הולם למה שהמטופל מבקש.
* הכתוב באתר זה מיועד לנשים ולגברים כאחד.
